אם אינכם מצליחים לצפות במסר לחצו כאן

יש חוויות שהגוף לא שוכח – גם כשאנחנו מנסים להמשיך הלאה.
המעבר מהישרדות לחיים, מהלם להחלמה, עובר לא רק דרך מילים – אלא גם דרך תחושות, נשימה, מתח שרירי, פעימות לב.
הגוף שלנו נושא את הסיפור, לפעמים עוד לפני שאנחנו מסוגלים לספר אותו בעצמנו. הגוף הוא עד למעברים קיצוניים – במיוחד במצבים של טראומה מתמשכת כמו מלחמה.

אנחנו מציעות לראות את הגוף לא רק כקורבן של הטראומה – אלא כשותף לריפוי.

נשאלת השאלה, מה תפקידנו כמטפלות במצבים כאלה? איך נוכל להחזיק, לווסת, ולהיות עדות – לא רק למה שנאמר, אלא גם למה שהגוף מבקש לומר?

כשמטופל נכנס לחדר, כחלק משלב 8, אני שואלת "מה שלום הגוף?" כלומר, איך השינה ומה עוד קורה במישור הסומטי. איך האירועים של השבוע האחרון, (ולצערנו במרחב שלנו, תמיד יש אירועים בשבוע האחרון), משפיעים והשפיעו עליך?

לפעמים התשובה תהיה: "אני לא יודע מה אני מרגיש, אבל כל הגוף שלי כואב."
כשאין מילים, נבדוק אם הגוף מדבר – האם יש מתח בלסת, נשימה קצרה, כתפיים מכווצות, או תחושת ריחוף? כמטפלות, אנחנו רגילות להקשיב למילים. אבל יש לזכור שחלק מהסיפור מסתתר בגוף?

בעצם, במדינה שלנו, כאילו כולנו במילואים כי העורף הפך לחזית. התפקידים מבלבלים, מתחלפים ומשתנים. בהישמע ההתראה, כולנו נכנסים למצב הישרדות, מערכת העצבים של כולנו נדרכת וגם אם הפגיעות מאוד גדולה סדר העדיפויות משתנה. אם אזעקה מופעלת במהלך טיפול ומטפלת ומטופלת הולכות יחד למרחב מוגן וחולקות אותו עם אחרים, הדינמיקה מושפעת. אולי הטיפול שוב עבר לזום או לטלפון… וצריך גם לזכור שישנם פערים בחווית המוגנות הרגשית הפנימית וכן במציאות. החוויה של מי שיש בקרבתו ממ"ד שונה מזאת של מי שחולק מקלט בבנין ובטח שיש הבדל בין מי שצריך להגיע למקלט ציבורי או שאינו יכול בכלל להגיע למרחב מוגן.

למה שלא נסתכל על חוויות אלו כטריגרים או אירועים שאפשר לעבד אותם? בתקופות כאלה, נחשוב ביחד עם המטופלת, האם יש מקום, לשים רגע את התוכנית הטיפולית בצד, ולעבד את ה"כאן ועכשיו". לפעמים יש כאן אירוע אשר עומד בפני עצמו ולעתים החוויות העכשוויות יושבות על תבניות מוכרות (טריגרים) ובעצם מהוות שחזור של דפוסים קיימים.

מטופלת, שהבן שלה נמצא במילואים מה7.10, הגיעה לטיפול סביב התקפי חרדה, בכי בלתי פוסק, קשיי שינה, חוסר תפקוד. היא מגיעה למפגש הראשון בוכה, חסרת שקט, ומספרת על הקושי להתמודד בחיי היומיום.

תוך כדי שלב 1 של הפרוטוקול (איסוף מידע) מתבהרת תמונה קלינית כי יש כאן צורך בהתערבות אקוטית, יש להשקיע זמן ואנרגיה משמעותיים יותר בשלב 2 (הכנה) ופחות באיסוף מידע, כדי שבהמשך תתאפשר עבודת עיבוד (שלבים 3-4-5-6-7). התובנות הללו מגיעות אלי מהר מאוד דרך נוירוני המראה שלנו, כאשר אני חווה את רמת העוררות הגבוהה שלה, אי שקט בולט, בכי שלא נפסק ודיבור מהיר ומתנשף.

אני בוחרת לתרגל איתה את ארבעת האלמנטים (שפירא, 2007). בשלב הקרקוע כשאני מבקשת ממנה "לחפש 5 דברים סגולים בחדר", היא קמה ומסתכלת סביב ומצביעה. בשלב האוויר, אנחנו מתרגלות נשימת 4-7-8, היא נרגעת לאט לאט, ואומרת, "כמה שזה טוב.." בשלב המים - היא מדווחת על רגיעה, ואני חושבת בהתפעלות על הכוח של הכלי הזה. כשאנחנו מגיעות לאלמנט האור היא מחייכת ומונה רגעים טובים עם המשפחה. בליבי אני חושבת - תודה אילן שפירא, על תרגול כה פשוט ומדויק!

יש לזכור כי כדי שהמערכת שלנו תלמד להירגע ולהתווסת יש לתרגל שוב ושוב. המוח שלנו לומד דרך חזרתיות. על כן, דרך נחמדה להזמין את המטופלים לחזור על התרגיל היא לבקש מהמטופלת לבחור מספר מ3 עד 20. בהתאם לתשובה שלה, אנחה אותה לתרגל.

היא עונה לי: "19", ואני אומרת: "יופי, אז תתרגלי את זה 19 פעמים ביום". באופן טבעי, היא פורצת בצחוק מתגלגל, ואני מסמנת לעצמי שהצלחנו להביא לעוד פריקה גופנית.

שלב 2 (הכנה) למעשה נותן לנו אינדיקציה חשובה לגבי מוכנותו של המטופל להתקדם. היות והמטופלת נרגעה, בחרתי לעבור לעבודת עיבוד. במצב הנוכחי, בין התרעות ואזעקות לבין סבבי מילואים של הבן, ברור לי שאין כאן מקום ללכת לעבר ויש לעבוד עבודה אקוטית שתאפשר רגיעה של המערכת.

העקרונות של העבודה האקוטית מאפשרים לנו לעבוד על מטרה קטנה מהווה, ללא דחיפות להגיע ל רמת מצוקה SUD=0 אלא רק בשאיפה להניע שינוי ולשחרר תקיעות. היות ואנחנו לא תמיד מסיימים את שלב העיבוד (שלב 4). כלומר, אם לא הגענו לSUD=0, התקנה של VOC=7 וגוף נקי (תהליך לא גמור) חשוב שנשקיע זמן ואנרגיה בסגירה טובה שתכלול מיכל, הרפיה, שחרור וחיבור למשאבים. במקרים רבים סגירה טובה עוברת דרך הגוף.

לא פעם במצבים קשים המפגש לא יתנהל "לפי הפרוטוקול" אבל כדאי לזכור, גם מעט עבודת עיבוד עדיפה על כלום. אנחנו שואפות להחזיר את מערכת העיבוד לפעילות התקינה שלה. לכולנו מערכת עיבוד מידע (AIP) שמהותה לארגן את המידע שמצטבר. מערכת זאת מסוגלת להתמודד עם עם מצבים קשים, אולם לא פעם כאשר יש יציאה מחלון הסיבולת היא "נתקעת". גם קצת עבודת עיבוד, מעט סטים של גירוי בילטראלי (BLS) יכולים להניע תנועה שעשויה לשחרר את התקיעות ולאפשר למערכת לחזור לפעילות התקינה שלה. זה אומר שהפגישה יכולה להיות סוערת ולא פשוטה, שאנחנו כמטפלות נרגיש פיספוס או טעות, אבל בדיעבד נשמע ממטופלים שזה הניע משהו. ושאחרי כמה ימים היה שינוי קטן. זכרו, שינוי קטן הוא התחלה של שינוי גדול. עלינו לשאוף להניע תנועה ולאו דווקא להגיע לפיתרון המושלם.

לפעמים, דווקא השיח בינינו – המטפלות והמטפלים – הוא שמייצר את התנועה הכי חשובה. נשמח מאוד לשמוע מכם – מחשבות, התלבטויות, דוגמאות מהקליניקה, או כל דבר שהכתיבה הזו נגעה בו אצלכם.
פשוט לחצו על "השב" וכתבו לנו – אנחנו כאן, ממש מחכות לקרוא.

אנחנו מזמינות אתכם להעמיק עוד – להעשיר את ארגז הכלים, להרחיב את הידע ולעבור תהליך אישי דרך הקורסים הדיגיטליים שפתחנו במיוחד למטפלים ומטפלות. הקורסים האלו נבנו מתוך השטח, מתוך מצבים שבהם אין זמן לחכות – וכלים פשוטים ומדויקים יכולים לעשות הבדל גדול.
הם זמינים לכם עכשיו בהנחה מיוחדת, שהייתה אמורה להסתיים – אבל מתוך התחשבות במציאות המורכבת, אנחנו מאריכות אותה בעשרה ימים נוספים.
נשמח שתצטרפו אלינו, תלמדו, תתנסו – ותמשיכו להוביל תנועה של ריפוי.

שלב 8 ממשיכות לעבד - המחשבות והשיתופים שלכם

ליטל: הי יקרות,

תמיד משמח אותי לקרוא אתכן.

תרגלתי יחד עם היוטיוב של דורית את אאמא וזה עשה נעים.

איפה אפשר לרענן פרוטוקולים? הזכרתן פה כמה, אשמח לקישורים או הפניות.

תודה!

תודה ליטל, איזה יופי שיכולת לעשות שימוש בחומרים שלנו! זה מצטרף למשאבים שלנו.

תמיד אפשר לרענן פרוטוקולים בהדרכות. העמותה יצרה בתקופה האחרונה הדרכות ומפגשים של רענון פרוטוקולים. בנוסף, יש כמובן את הקורסים הדיגיטלים שלנו כדוגמת "מבט לא סטנדרטי על הפרוטוקול הסטנדרטי", או "טיפול קבוצתי במערכות קבוצתיות" שיכולים לעזור.

מיה: תודה רבה, עזר לי מאד.
וגם ההשתלמות על מצבים מורכבים שצפיתי בה.
תהיתי אם אפשר לקבל את המצגת ואת דפי העבודה שהיו שם.
בקרוב גם אצפה סופסוף בהשתלמות על הפרוטוקול הסטנדרטי.
תודה על כל הידע והתמיכה ושיעבור בקלות ובבטחה

תודה מיה יקרה, משמח אותנו לשמוע שזה עוזר.

לשאלתך, שימי לב, המצגת והחומרים הנלווים לכל קורס דיגיטלי שלנו, מצורפים בתוך הקורס עצמו כקבצים. מתחת לחלון הקורס, יש שורה עם קבצים. לחצי עליהם ויפתח לך עולם...

קרן: נגעתם בדיוק בלב.
הקריאה להוריד את סף הדרישה המושלם – לא להגיע ל-SUD אפס ולא להמתין ל-VOC שבע – פתחה לי מקום.
המפגש עם מטופלים בימים אלו מרגיש לי כמו שלב 8 מתמשך – כל פגישה נסגרת, אבל התהליך נשאר פתוח.
אני מרשה לעצמי ולמטופלים לא לסיים, רק לזוז. לזוז אפילו טיפה. לנשום עוד נשימה. לזהות עוד משאב.
תודה שאתן מזכירות לי שגם תנועה קטנה – היא התחלה של תיקון.

תודה קרן יקרה, נדמה שהצלחת לזקק את המהות של כל מה שאנחנו מדברות עליו, תודה!!!

הניוזלטרים הקודמים ועוד הפתעות בספריית הניוזלטרים שלנו.